<h1>ספר הישר לר"ת — חידושים סימן תנ"ח</h1>
<h2>דף קכו:</h2>
ברוב מקומות. נבילה היינו דמטמאה כשיער הזב דלא בענן אלא נגיעת שיער. והא דאמרי' במסכת ביצה [ל"ב ע"א] ומייתי לה להא משנה בפר' אחרון האילפסין חירניות טהורות באהל המת [ו]מטמאות במשא הזב ר' אלעזר בר צדוק אומר אף טהורות במשא הזב לפי שלא נגמרה מלאכתן. שלא נחקקו עדיין. ואין נראה. דבהא (מדלא) [לא] פליגי תנאי דהא אין לו תוך ומאחר דאין לו תוך אין מקבל טומאה. דהכת' גבי שרץ כל אשר בתוכו. ובתורת כהנים אמרי' נאמר כאן אשר יגע בו הזב ונאמר להלן וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר. מה בו האמור להלן מאוירו אף בו האמור כאן מאוירו. אלמא דבענן חקיקה בין בשרץ בין במגע בין בהיסט. אלא האי אילפסין עירניות כלי הן שבתחילה כשהן עושין אותו (אין) [הן] עשויין חלל דדבר (ה)קל הוא. דאי אין להו חלל אין מטמאין דאין (הן) פשוטי כלי חרס מקבלין (טומאין) [טומאה] (מטמאין) כדתניא בתורת כהנים אל תוכו את שיש לו תוך טמא שאין לו תוך טהור פרט למטה לכסא ולספינה ולשולחן ולספסל ולמנורה של חרס. טהורין באהל המת. דהא הן סתומין והוי כמוקף צמיד פתיל וטמאות במשא הן. אע"פ שהן סתומות עתה הואיל ועומדות ליפתח כמאן דפתחו דמיין. דלא מחוסר הוא דומיא דקוליא. ולא מדמינן ליה לפכין קטנים. דפכין קטנים נגמרה מלאכתן שכן הן רגילין לעשות פכין שפיהן צר. ואינן ראויין לבא לכלל מגע. ומשום הכי טמאות במשא הזב. ר' אליעזר בר' צדוק אומר אף טהורות במשא הזב לפי שלא נגמרה מלאכתן. וכל זמן שלא נגמרה מלאכתן מחוסר מעשה הוא. דמחוסר נקבה כמחוסר מעשה דמי. וזהו כללא דמילתא. כל דבר שעשויה ליפתח אע"פ שאינו פתוח הואיל ועתיד ליפתח בא לכלל מגע. אבל פכין קטנים לא יבואו לכלל מגע משום שלא יפתחו יותר (שלא נגמרה) [שנגמרה] מלאכתן. וכל דין זה נוהג בכל הכלים אבל מכל מקום כלים סתומין אע"פ שעתיד לפותחו טהורין באהל המת דגזירת הכתו' היא כל שיש עליו צמיד פתיל בשעת טומאת אהל מציל מפני הטומאה.
